[1] כן פירש רב יוסף בתחילה, ואמר לרבה, שלפי שיטתו שמעמיד כל הברייתא כב"ה יאמר הטעם משום שביתת כלים, אבל לא משום השמעת הקול. [שטעם זה לא מסתבר לרב יוסף כלל, - תוד"ה ולימא].

[2] ובדעת ב"ה הוא דוקא בדברים שהכלים עושים מעשה, כגון ריחים שהם עושים מעשה, אבל בשאר כלים כגון גופרית ומוגמר ויורה של אונין ושל פשתן שאינם עושים שום מעשה - מותר. ובמצודות חיה ועוף, מיירי באלה שאינם קופצות ותופשות (ולרבה גם באלה מותר). וב"ש ס"ל שאפי' בכה"ג שאינם עושים מעשה אסור.

[3] במסקנא אמר רב יוסף, "והשתא דאמר רב אושעיא מאן תנא שבית כלים דאורייתא ב"ש היא ולא ב"ה - הא מני ב"ש היא", (וע' בשבת של מי, שביאר שהמימרא דלעיל "והשתא דאמרת לב"ה" וכו' - זה נאמר ע"י סתמא דתלמודא, ואילו המימרא כאן נאמרה ע"י רב יוסף). ולפ"ז כל הברייתא היא ב"ש והטעם שאסור בריחים הוא משום שביתת כלים.

[4] והגם שס"ל לב"ש שביתת כלים אפי' בלא עביד מעשה, מ"מ כאן מותר, ומיירי שאין מונחים המוגמר והגפרית בכלים, אלא על הארץ. ובנר וקדרה ושפוד, מיירי באופן שהפקיר אותם קודם.

[5] ולשיטת רב אשי (בלשון זו), באופן זה מיירי הא דתנן לקמן (דף יט:) "דאין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום".

[6] ומקשה הגמ' ללשון זו, איך יעמיד רב אשי את המשנה: "דאין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום", הא בכל מקרה הוא אינו חושש לשמא יחתה. ומתרצת, דהמשנה מיירי ב"בשרא אגומרי" - דהיינו בשר הנמצא על הגחלים, וכיון שלא נמצא בתנור, בקל יכול לבוא לחתות - דהוא מוכן לכך בלא שום טורח, ולכן אסור. ובתוס' (בד"ה התם) כתבו, שאין הלכה כרב אשי אליבא דלישנא זו, דהא לעיל בסמוך מצריכינן שיהיה קשה לה זיקא כדי להתיר, ורק אז לא חוששים שלא יגלה את הקערה כדי לחתות.

[7] סברת ב"ש, שחמץ צריך לבערו מן העולם שלא יהיה קיים, ולכן אסור למוכרו לנכרי באופן שיהיה קיים בפסח, וצריך לדאוג שיתבער או יאכל קודם הפסח.

[8] ר' יהודה ג"כ ס"ל כשיטת ב"ש, ולכן אמר שאסור למכור כותח הבבלי (שיש בו פירורי לחם) לגוי כל שלשים יום קודם הפסח - כיון שאינו נגמר אלא לזמן מרובה. ומאימתי שמתחילים לדרוש בהלכות הפסח חלה עליו אזהרת פסח, וצריך לדאוג שיהיה החמץ שלו מבוער בפסח.