[1] עולא ס"ל שכל מלאכת ברירה שייכת רק אם עושה אותה לצורך מחר אבל אם עושה אותה לצורך בו ביום לא שייך בזה ברירה, ולכן מותר לברור לעצמו או לאחרים כל שיאכל מברירתו בו ביום אפי' שלא יאכל ממנה לאלתר. אכן תמה רב חסדא, דאם ס"ל לעולא שלמחר חייב חטאת, ש"מ דס"ל דמלאכת ברירה היא אב מלאכה האסור, וא"כ מדוע יש להתיר אם עושה זאת לבו ביום, וכי מותר לאדם לאפות או לבשל לבו ביום.

[2] רב חסדא ס"ל דהגם שמלאכת בורר נקראת מלאכה, וכמו שהקשה לעולא, מ"מ אם בורר בפחות מהשיעור אינו נחשב דרך ברירה אלא דרך אכילה (תוד"ה וכי), דכיון שבורר כל כך מעט - זו היא דרך אכילתו ומותר. אולם רב יוסף ס"ל שאין חילוק בזה, ודבר שאסור כשעושהו כשיעור, על כרחך שבפחות מן השיעור ג"כ הוא אסור אפי' שאינו חייב עליו חטאת, והוי כאופה פחות מכשיעור. (וע' באחרונים כאן שהאריכו שחזינן שיש דין חצי שיעור אפי' במלאכה ולא רק במידי דאכילה, וע' במאור ישראל שהביא לשיטות המדברות בזה).

[3] רב יוסף ס"ל שיש ג' סוגי ברירה, יש ברירה ביד שלדעתו היא מותרת בכל ענין - כיון שאינה דומה לברירה שבנפה ובכברה כלל, ולכן יכול לברור כן בין לו ובין לאחרים ויש ברירה בקנון ותמחוי, שהיא ברירה דלכאחר יד - דהא עיקר ברירה בנפה וכברה, אולם לכתחילה היא אסורה - דסו"ס היא דומה לברירה, ולכן הדין שפטור אבל אסור מדרבנן. ויש ברירה שלישית שעליה חייב מה"ת, והוא כשעושה אותה בנפה וכברה. [אכן מה שהתיר רב יוסף לברור ביד, למסקנא לא קיימא הכי, אלא יש חילוק אם בורר אוכל מתוך פסולת - שמותר, לפסולת מתוך אוכל שאסור (שו"ע סימן שי"ט סעיף ד')]. והקשה עליו רב המנונא, וכי קנון ותמחוי כתוב בברייתא, ופירש"י דגם נכלל בשאלה זו וכי נפה וכבר קתני, ורק נקט לאחת מהקושיות. אכן תוס' (בד"ה מתקיף) הוכיחו, שהקושיא היא דוקא מקנון ותמחוי שהדין בו שפטור אבל אסור, ודין זה לא הזכיר בברייתא כלל, דרק הזכיר או שמותר או שחייב חטאת. (אולם להעמיד את הברייתא בכלי מסוים או באופן מסוים זה לא היה קשה לרב המנונא, דהרי הוא עצמו העמיד דוקא בבורר אוכל מתוך פסולת).

[4] ע' ברש"י והריטב"א שפירשו שס"ל לרב המנונא שהיכא שבורר אוכל מתוך פסולת אינו דרך ברירה אלא דרך אכילה, שנוטל את מה שחפץ ונותן לתוך פיו. והקשה עליו אביי, וכי הזכירה הברייתא שמיירי באוכל מתוך פסולת ברישא, כדי שנדקדק שבסיפא מיירי בלהפך בפסולת מתוך אוכל, וא"כ איך אתה תולה בזה את כל חילוק הברייתא (ע' ריטב"א).

[5] אביי מכח קושיתו על רב המנונא מעמיד את הברייתא באופן אחד, שכולה מדברת בברירה ביד, ושכולה מדברת באוכל מתוך פסולת, ובכל אופן יש חילוק אם עושה זאת לאלתר - שמותר (דאין זה בורר אלא דרך אכילה - חידושי הר"ן), לבין אם עושה את זה לאחר זמן אפי' שהוא לבו ביום שחייב חטאת, דהוי כבורר לאוצר.

[6] בפירש"י (בד"ה ובורר ומניח לאלתר), משמע שכאן אין הפירוש כמו שפירשנו את כל הסוגיא שהכוונה שבורר ומניח לאחרים, אלא החילוק הוא כך: דברישא "בורר ואוכל" - היינו להניח לתוך פיו, ובסיפא "בורר ומניח" - לאוכלו בסעודה הסמוכה לאלתר.

[7] והקשה על זה אביי, דאינו חשוב בזה קושר, דהרי הוא קשר שאינו עומד להתקיים, כשהיו מפרקים את האהלים - היו מתירים את הקשרים.

[8] והקשה לו רבא, הניחא לפי פירושי יש גם "מתיר" - דהרי היו מתירים את הקשר שעשו ביתדות האהלים, אולם לשיטתך היכן היה מתיר, הרי הקשר שעשו ביריעות לא היו מתירים אותו. ומנסה הגמ' לומר שמיירי באופן שהיו מזדמנים להם שני קשרים זה ליד זה, ר"ל שניתק בחוט השתי במקום מסוים ועשו שם קשר, ושוב ניתק בחוט המקביל והסמוך לו באותו מקום, ואי אפשר לעשות ב' קשרים אחד ליד השני - משום שאינו נראה טוב בכך, לכן היו מתירים את הקשר הראשון ועושים קשר חדש. ועל זה דוחה הגמ', דהרי אפי' לפני מלך בשר ודם לא עושים כן להשאיר נקב ביריעה, (דהרי כשמתיר את הקשר נשאר חור קטן ביריעה). ועל כרחך כשהיה מזדמן להם כדבר הזה שצריך לעשות ב' קשרים סמוכים, היו משאירים את הקשר הראשון על כנו, ובמקום הקשר השני היו חותכים את החוט מלמעלה ומלמטה, ומביאים חוט חדש וקושרים אותו למעלה ולמטה, ועי"ז יש כאן ג' קשרים בג' מקומות שהם זה שלא כנגד זה.