[1] והגם שיכול להמתין עד הלילה ויטבול ויתפלל ערבית, מ"מ כיון שטבילה בזמנה מצוה - הדין שטובל מיד.

[2] כיון שס"ל שאין טבילה במזנה מצוה, א"כ אסור לו לטבול ביוה"כ טבילת הרשות. ומחמת תפלת נעילה, ג"כ לא צריך לטבול, דס"ל כרב שאמר שתפילת נעילה פוטרת של ערבית - וא"כ יכול להתפלל נעילה בלילה. ועכ"פ מלשון זו ד"אינו צריך לטבול", מבואר שאה"נ אם רוצה לטבול רשאי, רק שאין צריך. - תוד"ה הכי.

[3] כן אמר ר' אמי בסוגיין, והגם שאין ראיה ממשנתנו לדינו, מ"מ הלכה כן. וכתבו התוס' (בד"ה אלא), שבירושלמי איתא: שעשה ר' אמי מעשה כזה.

[4] ודוקא בקטן העושה לדעת אביו. אמנם סתם קטן שאינו בנו, מבואר בגמ' שקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו. אמנם כתבו התוס' (בד"ה שמע), שמסתבר שמיירי בקטן שלא הגיע לחינוך, דאם הגיע לחינוך כיון שחייב לחנכו כ"ש שצריך (גם אדם אחר) להפרישו שלא יעשה עבירה. עוד כתבו התוס', דכל הנידון הוא דוקא באיסור דאורייתא, כגון אליבא דר' יהודה שמלאכה שאצל"ג אסורה מה"ת, או אליבא דר"ש כשצריך לפחמים, אבל באיסור דרבנן - אין ב"ד מצווין להפרישו.

[5] ולפירש"י, כך מעמיד רב יוסף את דברי ר' יהושע בן לוי שאמר "כל המזיקין נהרגין בשבת".

[6] והם: זבוב שבארץ מצרים, וצירעה שבנינוה, ועקרב שבחדייב, ונחש שבארץ ישראל, וכלב שוטה שבכל מקום.

[7] דס"ל לר"ש שמלאכה שאצל"ג אסורה רק מדרבנן, ולכך בחמשה מזיקים אלו - שרגילים להרוג בני אדם, התירו חכמים להורגם כדי לסלק מזיקים מן העולם, אולם את שאר המינים - כל שלא רדפו אחריו, גם לר"ש אסור להורגן מדרבנן.

[8] ולפירש"י קשה מהברייתא הקודמת על דברי רבא. ומתוך כך פירשו התוס' אחרת וכהטבלא הבאה.

[9] תני תנא קמיה דרבא בר רב הונא, ההורג נחשים ועקרבים בשבת אין רוח חסידים נוחה המנו, ואמר לו רבא, שאותם חסידים אין רוח חכמים נוחה מהם. [ואמרה הגמ' שהוא חולק על אביו רב הונא דס"ל שאסור להרוג מזיקין בשבת כשאין רצין אחריו. עוד נסתפקה הגמ' בדברי רבי שאמר על ניותי אחד שהרג לנחש בשבת - ש"פגע בו כיוצא בו", האם כוונתו לשבח או לגנאי. ונסתה להביא ראיה מדברי ר' ינאי שאמר צרעה אני הורג נחש ועקרב לא כל שכן (ובודאי מיירי שאין רודפים אחריו דאל"כ מה החידוש), ודוחה הגמ' דלמא הכוונה שדורסם לפי תומו].

[10] וכך סובר ר' יהושע בן לוי - כר"ש, וכן סובר ג"כ רבא בריה דרב הונא, אולם רב הונא עצמו סובר כמו הברייתא ואליבא דר' יהודה.