[1] ובזה תירץ מה שקשה שמשנתנו מפורש בה שבאשת אחיו מאמו פוטרת את צרתה מן החליצה ומן היבום - והיינו שאשת אחיו מאמו היא בכלל העריות שחייבים עליהם כרת, ואילו בתורת כהנים ממעט לאשת אחיו מאמו מכרת.

[2] אליבא דרש"י אין חילוק בין היכא שכתוב רק כרת, להיכא שכתוב ערירי - דכל כרת גם זרעו נכרת, וחילוק זה הוא החילוק שיש בין כרת לבין מיתה בידי שמים, דבכרת נכרת גם זרעו ואילו במיתה בידי שמים רק הוא.

[3] פי', ומסתמא לא קיבלה אחיו עליו - כי אין אדם מוחל במום כזה ולכן אינה חשובה אשתו, ואם היתה ערוה על היבם (כגון שהיתה בתו) אינה פוטרת צרתה.

[4] וכיון שקיבל אותה - היא אשתו גמורה, אלא שאינה עולה לייבום משום שאינה ראויה להקים שם.

[5] דכיון שהקפיד - הרי שקידושיה היו מקח טעות, וממילא אם היתה ערוה אינה פוטרת צרתה.

[6] ובאופן זה יש לנו ספק אם היה מקפיד (לשיטת רבינו אברהם), וכיון שכן אינה עולה לייבום, דהגם שאם היינו יודעים בודאי שהקפיד - הרי זה מקח טעות ולא היתה אשת אחיו כלל ומותרת, אולם שמא אם היה יודע מחיים לא היה מקפיד והרי היא אשת אחיו שלא במקום מצוה, דהרי איילונית אינה ראויה להקים שם, ולכן לא מתייבמת. אכן הקשו התוס' על פירוש זה מהתוספתא, דאיתא להדיא התם "נמצאו איילונית בין בחיי הבעל בין לאחר מיתה צרותיהן מותרות", חזינן דלא אמרינן לאחר מיתה שמא לא היה מקפיד - ותחשב צרתה צרת ערוה, אלא אמרינן שודאי היה מקפיד והצרה אינה צרת ערוה ומותרת ליבום.