[1] ובזה גם ר' יוחנן מודה, וע' רשב"א. וה"ה בלא מיאנה כלל, כדתנן במתניתין ד"כל היכולה למאן ולא מיאנה - צרתה חולצת ולא מתייבמת".

[2] אולם ליבם עצמו אסורה, דכיון שהיא נראית כאשת אחיו כשנפלה לפניו ליבום, וע"י המיאון עקרה לזיקתו אסורה כמו כל אשת אח. אולם לר' אושעיא (לקמן יג., קז.) דממאנת למאמרו ואינה ממאנת לזיקתו אינה יכולה לעקור את הזיקה במיאונה וצריכה לחלוץ.

[3] ומשום גזירה אטו צרת בתו ממאנת. ומה דתני במתניתין דצרת בתו ממאנת שריא, מיירי במיאנה בבעל, אבל אם מיאנה ביבם, כיון שבשעת הנפילה היתה נראית כצרת בתו, אפי' שאח"כ מיאנה הבת באביה היבם לא מהני. אולם לשאר האחים מותרת.

[4] ס"ל דגם צרת בתו ממאנת עצמה היא רק איסור דרבנן, א"כ בסתם צרת ממאנת הוי ליה גזירה לגזירה ולא גזרינן.

[5] דס"ל שאיילונית נשארת באיסור אשת אח - דכיון שלא שייך בה מצות יבום שאינה ראויה להקים זרע הרי היא כאשת אח שיש לה בנים, וממילא גם צרתה חשובה צרת ערות אשת אח ואינה עולה לא ליבום ולא לחליצה.

[6] ואפי' היתה צרת בתו איילונית מתייבמת, דכיון דכל איסור צרת ערוה הוא רק במקום מצוה, וכאן כיון שהיא איילונית שאינה ראויה לייבום כלל, הויא צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה ושריא כמו אמו (שנשאת לנכרי) שצרתה מותרת לו.

[7] דכשישמש שימש כהוגן ולא על העצים ועל האבנים, ואחר תשמיש אם רוצה האשה להוציא הזרע ע"י מוך, מותר לה כיון שהיא אינה חייבת בפריה ורביה.