[1] בפשטות הכוונה לכל הביאות הגרועות שנזכרו במשנה כגון הבא עליה בשוגג במזיד באונס, וכן המערה ביבמתו. אכן התוס' (בד"ה לדברים) נקטו שלא קאי על העראה, דכיון שמצינו שאף אשה נקנית לבעלה בהעראה הרי שהעראה היא ביאה גמורה בלי שום חסרון. אלא שסיימו שבירושלמי יש מחלוקת בזה. הרמב"ן כתב בדעת הרי"ף שה"ה בהעראה יש את הנידון דלהלן. והאריכו בזה הראשונים והאחרונים.

[2] פי', דברים הכתובים בפרשת יבום, והם: שיורש היבם לבדו את נכסי אחיו המת, וכן לפטור את היבמה מהייבום. ובדין זה יש כמה דינים: א) שפקעה ממנה הזיקה שהיתה לה, ואם שוב מת היבם (ויש לו בנים מאשה אחרת) מותרת יבמה זו לשוק, ב) שאם הוציאה היבם אח"כ בגט אינה צריכה עמו חליצה, ג) צרתה נפטרת לשוק כשבא בביאה כזו עליה.

[3] וביאור מחלוקתם, רב סובר שכיון שנתרבתה ביאת שוגג כמזיד, א"כ גם ביאה זו מאכילה אותה בתרומה אפי' שלא היתה אוכלת קודם (דהא נפלה מן האירוסין). ושמואל ס"ל דמה שריבתה התורה שמועילה ביאה גרועה היא להועיל לה להיות על ידה כמו שהיתה תחת בעלה, אכן לעשות את היבם עדיף יותר מבעלה (שתוכל לאכול בתרומה מה שלא אכלה אצל בעלה) זה לא חידשה התורה, עד שיעשה ביאה טובה.

[4] כיון שכבר אכלה מקודם, ואפי' שמיד שמת בעלה והיא שומרת יבם אינה אוכלת, מ"מ להחזיר אותה למצבה הקודם שהיתה אוכלת סגי בביאה גרועה, ורק לחדש עליה מצב חדש היכא שלא היתה אוכלת קודם ועתה רוצה להתחיל לאכול בזה אמר שמואל דביאה גרועה לא מהניא. ובתוס' (בד"ה ולדברים) פירשו שהטעם שמן הנשואין זכאי בכולהו, כיון דלא הוי אלא לאוקמי במקום בעל וילפינן מהני דכתיבי. וכוונתם דחלק ממה שכתוב בפרשה הוא, שעומד היבם במקום הבעל, והיכא שנפלה לפניו מן הנישואין, הרי בזה שהוא עומד במקום בעל - הוא סבה להאכיל אותה גם בתרומה, דהרי היתה אוכלת תחת בעלה.

[5] וביאור מחלוקתם, רב סובר שכיון שאכלה אצל בעל ממשיכה לאכול גם עכשיו. ושמואל סובר, דסו"ס ביאה גרועה נתרבתה רק לדברים האמורים בפרשה בפירוש - ולא לענין לעמוד במקום בעלה, ולכן לא אוכלת בתרומה כיון שלא נאמר דבר זה בפרשה.

[6] ואף שבמצב זה לא אכלה אצל הבעל, מ"מ בזה יפה כח היבם מכח הבעל, שלא גרע ביאת חרש מביאת שוגג וזנות ואונס שאין מתכוון לקנות ואעפ"כ מועילה לקנות להאכיל בתרומה אף שנפלה מן האירוסין שלא אכלה קודם.

[7] ונחלקו בזה, דלרבה גם ר' נתן מודה שאין נשואי חרש מאכילין, ורב יוסף סובר שנישואי חרש מאכילין.

[8] ונחלקו רבה ורב יוסף בטעמו של ר' נתן רבה ס"ל שכיון שכבר אכלה - ממשיכה לאכול, ורב יוסף סבר שטעמו של ר' נתן שנישואי חרש מאכילין. ואביי הקשה בסוגיא על שני הטעמים.

[9] כתיב בכהנים "זונה לא יקחו" וסתם זונה היינו שזינתה תחת בעלה, ואף שהיה זאת באונס, מ"מ גבי אשת כהן לא חילקה תורה בין אונס לרצון. וס"ל שכל הנבעלות תחת בעליהן היו בכלל איסור זונה, והוציא לך הכתוב אונס באשת ישראל מכלל האיסור - שמותרת לבעלה, אבל אשת כהן שנאנסה נשארה באיסורה הראשון. וגם באיסור סוטה הוא כן שאשת כהן שנאנסה היא בכלל האיסור ובעלה לוקה עליה.

[10] ס"ל שאנוסה לא היתה בפרשה לחיוב מלקות לא באיסור זונה ולא באיסור טומאה, ורק לומדים זאת מקרא (במדבר ה:יג) דכתיב "והיא נטמאה ועד אין בה והיא לא נתפשה" (דהיינו שלא נאנסה), ודייקינן שדוקא זו אשת ישראל בה אמרינן "והיא לא נתפשה" אבל יש לך אחרת שאפי' שנתפשה אסורה - וזו היא אשת כהן. והרי שלא נכתב איסור לאו שלה בפירוש, אלא הוא רק נלמד ממה שנתמעטה רק אשת ישראל, ולכן דינו כעשה ואין לוקים עליו.

[11] גם רבה מודה שבאונס לא נקראת זונה.

[12] ללשון הראשון ברש"י הנידון גבי בת כהן שאוכלת בתרומה בית אביה האם נפסלת לאכול מתרומה, אבל בבת ישראל שנישאת לו לכו"ע לא אוכלת. ולפי הלשון השני הנידון הוא גם בבת ישראל ואליבא דמשנה ראשונה בכתובות (דף נז.) שסוברת שיכולה בת ישראל שנתארסה לכהן לאכול בתרומה היכא שקבעו זמן לנישואין והגיע הזמן ולא נישאו.

[13] ודוקא מן האירוסין, אבל מן הנשואין לכו"ע פסולות, דהרי כיון שבא עליה עשאה זונה בביאתו וחיללה מלאכול בתרומה.

[14] דכיון שמתו כבר אינם משתמרות לביאה פסולה, ולכך אפי' ר"מ מודה.