[1] ונאמרו בגמ' כמה מיעוטים לענין זה. א) רב חסדא אמר רבינא בר שילא דרש מדכתיב (ויקרא כב:יג) "היא בתרומת הקדשים לא תאכל" במורם מן הקדשים לא תאכל, (פי', דכיון שפסקה לאכול כשניסת לישראל שוב לא אוכלת. ב) רב נחמן אמר רבה בר אבוה דרש מדכתיב (שם) "מלחם אביה" מלחם ולא כל לחם, פרט לחזה ושוק. ג) רב ספרא דרש מדכתיב "מלחם אביה תאכל" לחם ולא בשר. ד) רב פפא דרש מדכתיב "מלחם אביה תאכל" - לחם הקנוי לאביה פרט לחזה ושוק דמשלחן גבוה קא זכו. ה) רבא דרש מדכתיב (שם י:יד) "ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו אתה ובניך ובנותיך אתך" - בזמן שאתך, (פי', כשהן בבית אביהן ולא נישאו עדיין).

[2] רב אדא בר אהבה, תנא: כשהיא חוזרת בשביל בנה - חוזרת אף לחזה ושוק. והקשתה הגמ', הרי כל חזרת אכילה בשביל בנה מתרבה מחזרה לבית אביה, ואיך יתכן שתהיה עדיפא מינה. ותירצה הגמ', שכל החמש מיעוטים דדרשינן לעיל הם כתובים רק בחזרת בת אצל בית אביה, אבל מה שהיא אוכלת מחמת זרעה מכהן לא כתוב מיעוטים אלו, ולכן אין לחלק בין חזרה לתרומה לחזה ושוק.

[3] לרש"י לעיל (דף פד.) מיירי בבגדים שהכניסה לו בצאן ברזל, ומפסידה את הבגדים האלה שנתיישנו, ולא רק אותם אלא גם את שאר נכסי צאן ברזל. ותוס' (דף פה. בד"ה בלאות) חולקים, וסוברים שהבלאות שבעין הוא חייב, ורק אלו שאינם בעין הוא פטור הגם שהם נכסי צאן ברזל.

[4] ויכול לעשות כן לכתחילה, ות"ק חולק וסובר שאחי הבעל הראשון רק חולץ ולא מייבם.