[1] ד"ביום" משמע בעצומו של יום, ולא קרוב לזמן הבוקר, ומזה נלמד לאחר את הבזיכין שכתוב בהם "ביום" יותר ממוספים.

[2] פי' גבי חביתין כתוב (ויקרא ו:טו) "חָק עוֹלָם לַה' כָּלִיל תָּקְטָר", וגבי בזיכין כתוב (שם כד:ט) "קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי ה' חָק עוֹלָם". וילפינן מהאי גז"ש דכמו שחביתין קודמים למוספים, כך בזיכין ג"כ קודמים למוספים.

[3] ילפי לה מדכתיב גבי תמיד של בין הערבים (במדבר כח:ז) "וְנִסְכּוֹ רְבִיעִית הַהִין לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד", ומזה ילפינן שה"ה בתמיד של שחר שלא כתוב בו נסכים.

[4] כיון דכתיב בפסוק "לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד", ושל שחר נקרא כן, וכדכתיב (שם:ד) "אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר".

[5] פירש"י, דאף שר' יהודה גופיה ס"ל שגם "דבר שאינו מתכוון אסור", מ"מ צירוף הוא רק איסור דרבנן, ובאיסור דרבנן בדבר שאין מתכוון לא גזרו. והקשו התוס' (בד"ה הני), דבפרק כירה (שבת מא:) מבואר שאסר ר' יהודה אפי' בדרבנן אליבא דאביי גופיה, ואף שאפשר לתרץ דעששיות דהכא שאינם כלים גריעי ובזה לא גזרו כלל כיון שאין הצירוף עושה בהן גמר מלאכה כלל, מ"מ קשה ממה דמוכח התם (דף מו:) דדוקא ר"ש ס"ל הכי, אבל ר' יהודה ס"ל שבכל דבר שאסור כשהוא מתכוון אפי' מדרבנן כשלא מתכוון ג"כ יש בו איסור. ולכן פירשו שהטעם שהותר כאן הוא "משום שאין שבות במקדש".