-------------------------------------------------

[1] ר' יוחנן יליף באוכל קודש אזהרתו מעונשו, וא"כ כמו שעונש כרת אינו אלא אחר זריקה דבעי בשר שניתר לטהורים כדי להתחייב עליו משום טומאה, כך עונש מלקות הוא רק אחר זריקה. דקודם זריקה אין הבשר ניתר אפי' לטהורים.

[2] ויליף מבכל קודש לא תיגע לא שנא לפני זריקה ל"ש לאחר זריקה, ואף שר"ל צריך את הפסוק לענין טמא שנגע בקודש. מ"מ מזה שאמר הפסוק בכל קודש, ולא אמר בקודש - שמע מינה תרתי.

[3] ואף שאלו הם דברים שאינם ראויים לאכילה, מ"מ חיבת הקודש מכשרתן להות אוכל ולקבל טומאה.

[4] לגבי עצים רש"י מפרש שהכלי שרת הוא המחתה שחותה בה גחלים מעל המזבח. ובתד"ה שקדש בכלי, חולקים ומפרשים שהגם שקרדום אינו כלי שרת, מ"מ חיתוכו ותקונו חשיב להו כלי שרת, עי' שטמ"ק אות כ"א.

[5] אביי ס"ל שכל מה שנחלקו ר"י ור"ל הוא בטומאת גופו של כהן, שלר"י אם אכל בשר קודש קודם זריקה פטור ולר"ל חייב. אולם אם הבשר היה טמא, גם קודם זריקה חייב מלקות מידי דהוה העצים ולבונה שלשיטתו אין חילוק בהם וחייב.

[6] בדברי רבא כתב זאת רש"י מפורש בד"ה שקדשו בכלי, דכיון שהוקשו לעונש של בשר קודש שאחר זריקה דכתיב בו והנפש אשר תאכל בשר ונכרתה, יש בהם כרת.

[7] וס"ל שבהמה הוא למצוה, אולם אם הקריב חיה טוהרה הוא רשות ואינו עובר. [ולמסקנא ר"ל איתותב].

[8] מבואר במשנה לעיל [דף ל"ב ע"א] שיחזור הכשר ויקבל ויזרוק בכשרות.

[9] בגמ' מבואר במחשבת חוץ לזמנו או חוץ למקומו, והאחרונים מצדדים שה"ה בכל פסול מחשבה - כגון פסול שלא לשמה.

[10] הכי פשיט ר' יוחנן, דאין עושה שיריים אלא בחוץ לזמנו וחוץ למקומו, הואיל ומהניא אותה זריקה לעשות פיגול.

[11] דיש שני פסוקים בחטאת, דבשעיר נשיא כתוב את דמו ישפך, ובחטאת יחיד כתוב ואת כל דמה ישפך. וביארו רבנן, כאן שנתן מכל כוס מתנה אחת, שבזה נאמר את כל דמה ישפך ליסוד. וכאן כשנתן ארבע מתנות מכוס אחד.

[12] והפסוק שאומר ואת דמו ישפך, לשיטתו בא למעט השיריים שבצואר הבהמה שהם נשפכים לאמה.

[13] ס"ל שבע"ח אינם נדחים, אולם אם משנשחט מת המשתלח נדחה הנשחט ומביא שנים חדשים.

[14] לית ליה לחנן המצרי דחויין.