[1] דכיון שאינו ראוי להסקה מחמת לחותו, והוא עצמו אינו כלי כיון שלא ייחדו לצלייה מעיו"ט, לכך סוברת לשון זו שלכו"ע אסור.

[2] ס"ל דכיון שראוי לצלות בגחלתו - דהרי מותר לטלטלו וליתנו בתוך התנור כגחלת, א"כ ה"ה שמותר לצלות בו בעצמו ע"י שיתחבהו תוך הבשר.

[3] אכן כתב רש"י שהלכה זו היא רק למאן דאית ליה מוקצה, אבל אנן כר"ש ס"ל במוקצה ומותר. אכן תוס' (ד"ה והלכתא) חולקים, וסוברים שגם ר"ש מודה שאסור, דאף שחולק וסובר שניתנו עצים גם לא להסקה, אבל מ"מ בעי שיהיו ראוים להסקה, ועץ רטוב שלא ראוי להסקה אסור.

[4] דהיינו לעשות מזה מקל שבו תחתה את הגחלים בתנור, וטעם הנידון דלא ייחדו מעיו"ט להיות כלי.

[5] דגם ר"ש מודה בתיקון מנא דאסור.

[6] כאן הוא מפורש שהוא רק אליבא דר' יהודה, דהרי נתן את הטעם "לפי שמסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים" ולעיל (דף לב.) אוקימנא להא ברייתא דוקא אליבא דר' יהודה.

[7] ואף שבמשנה בדברי ר"א ההיתר לגבב מן החצר נאמר לגבי הדלקה, מ"מ פירש"י שר"א שאמר ברישא "משלפניו" גבי חציצת שיניו, הוא לאו דוקא דגם מן החצר מותר, דס"ל כל מה שבחצר מוכן הוא, ואין לו חילוק בין לצורך שיניו או לצורך הדלקה. וחכמים פליגי בתרתי, דבחצר אסרי בכל ענין דאינו מוכן - דכיון שהם דקים וטורח לקוששן, הרי שלא היו מוכנים מאתמול. וגם משלפניו בבית לא התירו אלא לצורך הסקה - דלא ניתנו עצים ביו"ט אלא להסקה, ולא לשיניו. ותוס' כתבו הטעם דחששו שמא יקטום.

[8] ס"ל לתוס' ע"פ הגמ' בשבת דמה שאמר "משלפניו" הוא דוקא, ומה שאמר "כל מה שבחצר מוכן הוא" הוא דוקא לענין הדלקה שאין אדם קובע מקום לאש, אבל קובע הוא מקום לאכילתו, ולכן לגביו לשיניו הוא דוקא משלפניו.

[9] והגם שמשמע בתחילת הסוגיא דרב יהודה מודה בקשים, צ"ל שכך הוא מפרש את הברייתא, אבל איהו עצמו לא ס"ל הכי דהרי עשה מעשה לפשוח עצים קשים גדולים כדי להריח בהן. ובתוס' (בד"ה פטור) מכח קושיא זו דחו פירש"י.

[10] כן ריהטא דסוגיא, אכן יש בדבר זה מחלוקת ראשונים גדולה האם גם לחכמים צריך דוקא מוסתקי.