[1] אכן התוס' (בד"ה מר) הביאו מהבה"ג לא כן, וס"ל שכל שלא נתן בתוכם מים ברכתם העץ. עוד הוסיפו תוס', שאפי' בשכר שיש בו מה' המינים, שהדין שכל שיש בו מה' המינים ברכתו מזונות, יברך שהכל, מג' סבות: א) דאין השכר אלא טעם בעלמא ואין בו ממשות שעורים. ב) דכיון שיש לשעורים עילוי אחר בפת (גם פת הבאה בכיסנין שברכתה מזונות נקראת פת) מברך עתה עליהם שהכל. ג) כיון שהדרך לשתותם ולא לאוכלם אומר עליהם שהכל.

[2] והגם שלכאורה נראה לעינים דהבישול משבחן. ביארו התוס' (בד"ה משכחת), שהשבח הוא משום הבשר והמלח שבתוכן ולכן משתבחים, אבל לא מחמת הבישול עצמו (כלומר, שאם יבשל אותם במים לבד יגרע טעמם).

[3] לפירש"י ותוס' רב חסדא בא לפרש שרב ור' יוחנן אינם חולקים, דאף שאמר רב ששלקות ברכתם אדמה, ועולא בשם ר' יוחנן אמר שמברך עליהם שהכל, אינם חולקים, אלא רב מדבר בירקות שטובים יותר מבושלים מחיים, והראיה שטובים יותר היא, שבעודם חיים מברך עליהם שהכל. ואילו ר' יוחנן מדבר בסוגי ירקות שטובים יותר חיים ממבושלים.

[4] מבואר בתוס' (בד"ה משכחת) לדעה זו, שדוקא היכא שהבישול מגרע, אולם תפוחים ויין שטובים בין לפני הבישול ובין לאחרי - ואין הבישול מגרע אותם, מברכים עליהם את הברכה שלהם גם אחר הבישול.

[5] וכן מסר ר' בנימין בר יפת בשם ר' יוחנן, והסיקה הגמ' בלשון זו "קבע עולא לשבשתיה כר' בנימין בר יפת" - דלמסקנא לא אמר כן ר' יוחנן מעולם, דס"ל לר' יוחנן דעל שלקות מברך האדמה.

[6] אכן דחתה הגמ', שגם ר' יוסי מודה ששלקות ברכתם האדמה, והטעם שלא יוצא במצה מבושלת משום דבעינן טעם מצה וליכא.