[1] איתא בסוגיין: התוקף ספינתו של חברו ועשה בה מלאכה, אמר רב רצה שכרה נוטל, רצה פחתה נוטל. ושמואל אמר אינו נוטל אלא פחתה. ומבואר בגמ' בשני לשונות שלא פליגי, אלא הם מדברים במקרים שונים.

[2] פי', רצה נוטל את שכרה כמו שהיא מיועדת להשכרה, ורצה נוטל את פחתה - דהיינו כמה שנתבלתה הספינה מחמת מה שהשתמש בה, דכיון שתקף את הספינה שלא ברשות, לכן חייב לשלם על פחת הספינה, ולא יכול לטעון כשאר שוכר שהיכא שמתה מחמת מלאכה וכ"ש אם רק בלתה שהוא פטור - כי לזה הוא מיועד, דסו"ס תקף בספינה שלא ברשות. ולכך אם הפחת גבוה יותר מן השכר, יכול לקחת את הפחת.

[3] פירש"י שהלוה לו איזה סחורה, וקצץ אותה במעות, שבהגיע הזמן ישלם אותם הלוה. וס"ל שדוקא במקרה זה איירי, אבל אם הלוהו מעות, מחזיר לו את אותם מעות שהלוהו לכו"ע. וכתבו התוס' (בד"ה המלוה) שאין כוונת רש"י לחלק בין הלווהו מעות להלוהו סחורה, אלא לחלק בין אם הזכיר המלוה שיפרע לו מטבע, ע"ש.

[4] והעמידה הגמ' באופן שאין הדרך בקלות, כיון שמיירי שמלכיות מקפידות זו על זו, ורק יכול להוליך ע"י הדחק.

[5] כן מוכח מהברייתא דמעשר שני, שאפשר לחלל על של מלכים אחרונים דומיא דראשונים - דהיינו שלא יוצא באותה מדינה אלא יוצא במדינה אחרת. ואפי' אם אין לו דרך לאותה מדינה ג"כ מחלל. וה"ה לנידון דידן שאם אין מלכיות מקפידות אפי' אם אין לו דרך למישן ג"כ יכול לתת לו, כיון שיוצא במדינה אחרת.