גור אריה: היצירה לעוה"ב עדין לא יצאה אל הפועל אבל היא קיימת בכח ולכן היא רמוזה בי' הקטנה.

גור אריה: אמנם בגמ' (ברכות דף ס.) למדו מכאן שהאדם נברא בדו פרצופין, אבל סבר רש"י שאפשר ללמוד מהפסוק את שני הדברים. עיי"ש.

גור אריה: קבורה לא שייכת בבהמה, כי ענין הקבורה של האדם הוא הטמנה בשביל התחיה שלעתיד, ואז האדם נמצא בכח אלא שאינו נגלה בפועל.

גור אריה: כל דבר פרטי יכול להיפסד ע"י דבר אחר [שהוא הפכו], אבל האדם נברא יחידי מפני שהוא כולל בתוכו את כל היצירה ואין מה שיגרום לו להיפסד, ולכן הוא נברא מכל האדמה. ומה שהאדמה קולטת אותו, כי הקבורה היא הטמנה בשביל התחיה שלעתיד, ובזמן הקבורה האדם נמצא בכח אלא שאינו נגלה בפועל.

גור אריה: העולם הושתת על המזבח שהוא יסוד העולם, ונחשב שנברא מכל העפר. עיי"ש.

גור אריה: המזבח באמצע העולם, ואין לו נטיה לאף צד, וכך האדם אין לו נטיה לקצוות מחמת שהוא נברא ממקום המזבח, ובזה האדם מתכפר כי החטא בא מחמת נטיה אל הקצוות, ונקל לאדם לחזור אל המיצוע מפני שמשם נברא. ¹

גור אריה: קנאה במעשה בראשית פרושה חילוק, כי אין חיבור בין עליונים לתחתונים אם אינם שווים. ¹

מהר"ל, (תפארת ישראל פ"ג בתחילתו): שם זה מורה על מהותו, כי האדמה היא בכח והיא יוצאת אל הפועל, וכן האדם צריך להוציא את כחו אל הפועל, לעומת הבהמות ששלמותם נמצאת איתם. ¹

מהר"ל (גבורות ה' פכ"ח בתחילתו): צורת האדם היא חיבור נשמה שכלית וגוף גשמי, וזהו כח הדיבור שהרי בהמה יש לה כלי דיבור והיא איננה מדברת מפני שאין לה נשמה שכלית.

מהר"ל (נתיבות עולם, נתיב הלשון פ"ב בתחילתו): לא כתוב 'נפש חיה' אלא 'לנפש חיה' מפני שכח הדיבור אינו עצם האדם שהרי האדם לא נברא עם כח זה אלא עליו לקנות את ה'שכל הדיברי' [-את כח הדיבור].