כמו המלאכים שמקדימים נעשה לנשמע כי הם נבראו לעשות שליחות בוראם, כך ישראל גזירת ה' מכריחה אותם.

כוונתו לכאורה שהעשיה היא גזירת הבורא ולכן היא מוכרחת, ואילו הלימוד הוא התאמת דעת הנבראים אל דעת הבורא- מהו האסור והמותר, החייב והפטור, הטמא והטהור, וזה לא מוכרח אלא אפשרי. [בודאי הלימוד הוא מוכרח שהרי זו מצות הבורא עלינו, אבל הפעולה שעושה הלימוד איננה מוכרחת- התאמת דעת הנבראים אל דעת בוראם.] אולי יש להוסיף שהיות והלימוד הוא תפיסה בשכל של הנבראים, לכן זה לא דבר מוכרח שהרי הנבראים אינם מחויבי המציאות, אבל גזירת ה' היא מחוייבת ולכן היא קודמת. עוד על מעלת נעשה ונשמע, במהר"ל באור חדש (עמ' רי"ד, ד"ה וקבל היהודים, אסתר 9:23)- נאמר "וקבל" (במגילת אסתר) בלשון יחיד כי לא היו שם דעות חלוקות, וקבלו כולם בשמחה וברצון, ובקול אחד אמרו 'נעשה ונשמע'. ובתפארת ישראל (פ"ה בסופו)- בדור מקבלי התורה לא היה אחד שלא היה חפץ במצוות שהרי אמרו 'נעשה ונשמע', ובדורות הבאים אם יהיה אחד כזה, אינו נחשב מהמציאות [עיי"ש שלכן הירבה הקב"ה לישראל מצוות כי רצונו לזכותם, אע"פ שמחמת ריבוי המצוות יש שיענשו, כי זו טובת כלל ישראל, ולא היה אפי' אחד שהתנגד לכך]. מבואר בדבריו ש'נעשה ונשמע' איננה מעלה פרטית, אלא זו מעלתה של כנסת ישראל כולה, והיה אפשר להגיע למעלה זו רק מפני שאמרו כולם ללא יוצא מן הכלל "נעשה ונשמע".

ולכן נמשלו ישראל לתפוח שפריו קודם לעליו כך ישראל הקדימו נעשה לנשמע, והכוונה שהפרי עיקר והעלה טפל, ובכל האילנות העלה קודם כי העלים קלים לצאת אל הפועל. לעומת זאת התפוח מקדים להוציא פריו כי הוא העיקר, ואח"כ את העלים הטפלים. כך ישראל נבראו לעבוד את בוראם ולכן הם מקדימים 'נעשה' שהוא עיקר, להשכלה שאיננה עיקר. למה המעשה הוא העיקר? מבואר כאן לכאורה שהקדמת נעשה לנשמע עניינה כפי שכתוב במשנה (אבות א י"ז) לא המדרש עיקר אלא המעשה, ועניין זה מבואר באריכות לקמ' (24:12:7:1) מדברי המהר"ל, והמבואר שם מקביל לכאן, עיי"ש היטב. ע"ע בגמ' (שבת שם) שאותו מין אמר לרבא שהקדמת נעשה לנשמע הייתה פזיזות (רש"י- קודם ששמעתם היאך היא קשה ואם תוכלו לעמוד בה, קיבלתם עליכם לקיימה), וענה לו רבא- הלכנו עם ה' בתמימות (רש"י- כדרך העושים מאהבה וסמכנו עליו שלא יטעננו בדבר שלא נוכל לעמוד בו), ככתוב "תומת ישרים תנחם". ועי' מה שכתב על כך המהר"ל בנתיבות עולם (נתיב התמימות פ"ב, עמ' ר"ח).

ולכן הקשר שבין ישראל לקב"ה איננו ניתן להסרה גם כאשר ישראל חוטאים, ועיי"ש שזו מידת יצחק. ודבריו אלו הם המשך לדבריו דלעיל שבהקדמת נעשה לנשמע קיבלו ישראל את התורה באופן שאיננו תלוי ברצונם אלא כדבר מוכרח, ועוד יתבאר לקמ'.

כלומר- המצוה לא נאמרה בלשון של ציווי אלא כעוּבדה קיימת, כמבואר לעיל 20:2:7:2 ושם תשובה 4.

בדבריו בנצח ישראל (שהובאו בתשובה הקודמת) פתח המהר"ל שכן כתב באריכות בבאר הגולה, וכבר העיר הרב הרטמן שבבאר הגולה לא נמצא כדבריו אלה. אכן, כתב שם (באר ג', עמ' מ"ג, אגדת ותאמר ציון עמ' מ"א) כדבריו בנר מצוה המובאים כאן שאין ביטול ושכחה לפני ה' לַזכוּת של "אנכי ה' אלוקך" כי היא לא תלויה בדעתם (אך לא כתב שזהו ענין הקדמת נעשה לנשמע) והוסיף שלכן כפה עליהם הר כגיגית- כי זה תלוי בו יתברך ואין לזה ביטול. אם נצרף את הדברים נלמד חידוש גדול- היקשו כולם מדוע היה צורך בכפיית ההר כגיגית והרי קיבלו מרצון ואמרו נעשה ונשמע? ועי' לעיל (19:17:3:3 ואילך) שהמהר"ל כתב שאין סתירה בין הדברים, כי כפה עליהם הר כגיגית מפני שהתורה ניתנה כדבר הכרחי ולא כדבר התלוי ברצון שהרי אין קיום בלעדיה. ולפי המבואר כאן אדרבא- היינו הך, כפיית ההר עניינה שקבלת התורה איננה אפשרית אלא מוכרחת (כדבריו בבאר הגולה), וזה גופא ענין הקדמת נעשה לנשמע (כמבואר בנר מצוה).

כלומר- הנפש היא חומרית מטבעה, ועל השכל לגדור את הנפש שיהיו מעשיה נכונים ומכוונים אל התכלית. גם השכל איננו כטבעו וחוקו כי הוא נמצא בתוך גוף חומרי.

כמבואר בשאלה הקודמת שהקדמת נעשה לנשמע פרושה שאנו מבטלים דעתנו לדעתו של מקום ולכן נעשה גם אם הדבר לא מקובל על דעתינו. ומה שהמשיך המהר"ל שאז הנפש בשלמות כי כשמעשיו מתוקנים ומכוונים לרצון ה', אז נפשו מתוקנת ויכולה לקבל את הארת השכל כמובא להלן (24:12:7:1 ובהערה) שעל ידי הקדמת המדרש למעשה ה' לו לאלוקי אמת כי אז אין סתירה בין הנפש לשכל.

עוד בתפארת ישראל (פמ"ז עמ' קמ"ד, ד"ה ודבר זה שנוי)- כשאמרו נעשה ונשמע הגיעו לחירות ממלאך המות (עיי"ש מה המשמעות של חרות זו) כי ההעדר [-החסרון והמות] דבק בחומר, והשכל נבדל מהחומר. שכל האדם מצורף אל החומר, ולכן יש בו העדר ואיננו נמלט מהמות, אבל אלמלא חַטַא ונטה אחרי החמדה והתאוה החומרית, היה שכלו נבדל מהחומר ולא נגזרה עליו מיתה כלל. לכאורה הפרוש כמבואר כאן שבהקדמת נעשה לנשמע תוקן הגוף ואז השכל כבר לא מוטבע בחומר, ולכן לא היה מקום לחסרון והעדר של מלאך המות לחול בם.

ונסתלקו הכתרים הללו כשחטאו בעגל כי החוטא משועבד אל החומר ואיננו מלך, שהיה לו לכבוש את יצרו. ע"ע בדברי המהר"ל בחידושי אגדות (ח"א עמ' מ"ד, ד"ה קשרו, שבת דף פח.) שבנתינת הכתרים ירדו שישים ריבוא מלאכים, ובנטילתם באו מאה ועשרים ריבוא, כי נעשה ונשמע זהו דבר אחד ואין זה בלא זה ולכן בנתינתם בא מלאך אחד לכל אדם, אבל בנטילתם אין חיבור בין שני הכתרים ואז בא מלאך לכל כתר. אכן, בדבריו בתפארת ישראל כאן נראה שגם בנתינתם ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכים, והרב הרטמן בהערותיו ציין לכמה מקומות בהם כך נקט המהר"ל. לפרש דבריו בחידושי אגדות, נראה ע"פ המבואר כאן שכאשר הקדימו נעשה לנשמע אזי הייתה להם את מעלת הנפש והשכל בשלמות, אבל אם היו אומרים נשמע ונעשה לא היה ראויים לשום כתר- כי הנפש והשכל היו נשארים משועבדים זה לזה, ולכן אלה שני כתרים ששורשם אחד.

כמבואר בשאלה הקודמת שהקדמת נעשה לנשמע היא מדרגת המלאכים, וכמבואר בתשובה הקודמת שהחוטא- נפשו ושכלו משועבדים זה לזה ומגבילים זה את זה.