כלומר- הוא צומח ומתפתח בשונה מהזהב שעל אף חשיבותו הוא דומם.

על הדימוי ל'עץ חיים' ע"ע במהר"ל בדרך חיים (תחילת ההקדמה, ד"ה ואמר)- התורה נטועה בחוזקה אצל הקב"ה ולכן היא נצחית ואין לה הפסק, לא מצד ארבעת המלכויות שבאים לבטלה בגזירותיהם, ולא מצד עצמה. והיא עץ חיים [בלשון רבים] ואילו האדם נקרא חי [בלשון יחיד], כי האדם מקבל את חיותו [מבחוץ] ואפשר שתפסק חיותו, אבל התורה היא עצם החיים ואין לה הפסק. ועוד- התורה נקראת עץ חיים כי היא נותנת חיים ללומדיה, והיא 'עץ' משום שעל ידה האדם נטוע בחוזקה אצל הקב"ה. ועוד במהר"ל (דרך חיים פ"ג מט"ו, עמ' קמח ד"ה ובמדרש)- 'עץ החיים' הוא התורה, והאכילה ממנו היא התעצמות בתורה עד שיהיה ניזון רק ממנה ועומד על כל סודותיה, וזה אפשרי כאשר הוא במדרגה עליונה בגן עדן, ואז הוא יחיה לעולם. אחר האכילה מעץ הדעת האדם איננו ראוי למעלה זו מפני שהוא סר מעילתו [-מהקב"ה שהוא סיבתו] ועמד ברשות עצמו לבחור בטוב או ברע. עוד בדרך חיים (פ"ו מ"ז, עמ' רצ"ז, לגבי הקנין הי"א- 'פלפול התלמידים')- התורה היא עץ חיים כי כשם שעץ קטן מדליק את הגדול כך בתורה הקטנים מחדדים את הגדולים, כי חכם גדול איננו שואל ומפלפל מעצמו מחמת גודל השגתו ופשיטות שכלו. לכן הקטן מעורר את הגדול בשאלותיו. ע"ע בדבריו שם פ"ו מ"ח (עמ' ש"ז, ד"ה ותחלה יש, ובהמשך שם עמ' ש"ח).

נמצא שפנים הארון מורה על מדרגת "אורך ימים בימינה" וציפוי הארון על מדרגת "ובשמאלה עושר וכבוד". ובמהר"ל בדרך חיים (פ"ו מ"ח, עמ' ש"ח ד"ה ואחר כך)- אורך ימים הוא לעולם הבא שהרי בעולם הזה הוא מת, ואפילו אם חי מאה שנה אין זו אריכות ימים, ואילו עושר וכבוד הוא בעולם הזה. ובגמ' בשבת (דף סג א) כתוב שהמיימינים בה (-העוסקים בה לשמה) זוכים לאורך ימים וכל שכן עושר וכבוד, והמשמאילים בה (-עוסקים בה שלא לשמה) זוכים רק לעושר וכבוד. וטעם הדבר, כי מי שעסק בתורה להנאתו זוכה בעולם הזה ככוונתו, אבל איננו זוכה למעלת העולם הבא. עוד בדרך חיים (פ"ד מ"ו, עמ' קע"ה)- המכבד את התורה זוכה לכבוד כי התורה היא עצם הכבוד ככתוב "בשמאלה עושר וכבוד". ועוד כתב שם (דרך חיים פ"ד מ"ט, עמ' קע"ט ד"ה ועוד יש)- התורה מביאה עושר כדכתיב "בשמאלה עושר וכבוד" כי התורה כוללת הכל לפי שהיא עליונה על הכל (ועיי"ש בהמשך דבריו כיצד יש לומדי תורה עניים).