-------------------------------------------------

[1] בגמ' בזבחים (דף סא.) אמרינן: בשני מקומות קדשים נאכלים, מאי בשני מקומות, קודם שיעמידו לויים את המשכן ולאחר שיפרקו הלויים את המשכן. ומבואר, שקודם שיעמידו את המשכן ג"כ כשר, ופירש"י דזה לאו דוקא, דהא הסדר הוא שקודם מקימים את קרשי המשכן ואח"כ את המזבח. [ושני המקומות הם: א', כשהמשכן בנוי במקומו, ב', לאחר שפרקו את הקרשים ובאו לנסוע והמזבח עדיין במקומו].

[2] אולם סיים רש"י שם, דאם נאמר שהגירסא בדוקא, צ"ל שמיירי ששינו הלויים את סדר ההקמה והקימו קודם את המזבח, ומה דאמרינן ששלמים ששחטן קודם שיעמידו לויים את המשכן פסולים, זה דוקא בשלמים - ולא ילפינן שאר קדשים מהם.

[3] תוס' למדו דהא דאמרי אביי "ש"מ יש סילוק מסעות בלילה", יליף לה ממחלוקת ר"י וריב"ל דמסקינן דלחם שנסתלק מהשולחן נפסל ביוצא במסעות, וס"ל לתוס' שאינו נפסל אלא א"כ נסתלק בזמנו בשבת (ואיה"נ שאחר שבת חשיב מסולק אפי' אם בפועל לא סלקו), וא"כ הא תינח אי איכא סילוק מסעות בלילה משכח"ל שנפסל ביוצא קודם פסול לינה וכגון שנסעו במוצאי שבת, אבל אם אין סילוק מסעות בלילה, אין יכולים ליסע עד יום א' ואז כבר נפסל בלינה. וע' בברכת הזבח שביאר שרש"י חולק, וס"ל ששייך בלחם הפנים דין סילוק גם כשסלקו בחול, וא"כ גם אם אין סילוק מסעות בלילה אם סלקו בבוקר של ימי החול ונסעו נפסל ביוצא קודם שנפסל בלינה.

[4] הנה טמא מת מותר במחנה לויה, כמו שמצינו במשה שלקח עמו במחיצתו את עצמות יוסף, וכשנגללו הפרוכות או בפסח הבא בטומאה אין מחיצות שיהיה מסתלק טמא מת מהן, ומותר אפי' במחנה שכינה.

[5] ס"ל שה"ה מצורעים וזבים אינם משתלחים מתי שטמאי מת לא משתלחים, ולכך אם דוחק טמאי מתים ונכנסו אינם בכרת. [וע' רש"י פסחים (סח:) דלכתחילה לא אישתרו, וע' קרן אורה].

[6] במשנה הבאה מבואר שחביתי כהן גדול לישתן ועריכתן ואפייתן בפנים, וא"כ ש"מ שמדת היבש כן נתקדשה, וקשה היכי קאמר במשנתנו שמדת היבש לא נתקדשה. ותירצו תוס', דשאני מדת חצי עשרון של כהן גדול שכן נתקדשה, להיות שאין מנחת כה"ג קדושה לחצאין ואין מנחה קדושה בלא שמן, וצריך לחולקה בביסא או כלי שרת לקדשה, ולכך אח"כ כשמחלק במדת חצי עשרון על כרחך שהיא מדה קדושה אף שהיא מדת יבש, דגנאי הוא לתת לזו הסולת בכלי חול אחר שנתקדשה בכלי שרת.

[7] עוד הביאו תוס' דרש"י כתב שלפי שהיו צריכים למדת עשרון כדי למדוד בו לשאר מנחות יחיד ופעמים מוציאים אותה מחוץ לעזרה, לכך לא נתקדשו.

[8] ודחו תוס' דבריהם לעיל, דמפורש בקרא דמנחת יבש לא נתקדשה ולא שנא עשרון ולא שנא חצי עשרון, וא"כ א"א לומר שמדת חצי עשרון של כהן גדול כן נתקדשה. ולכן פירשו, שלישת חביתי כהן גדול וכן כל המנחות הטעונות שמן היו נעשים במדת הלח שכן נתקדשו, ורק מדת עשרון של שתי הלחם ולחם הפנים שאין בהם שמן - נעשו במדת יבש שלא נתקדשו.

[9] הקשה רב ששת על רישא דמתניתין "הא גופא קשיא" דאמרת אפייתן בפנים אלמא תנור מקדש, ואם תנור מקדש נפסלים בלינה, ואיך אמרה המשנה שאינו דוחה שבת. ותירץ רב אשי, דבפנים הכוונה בזריזים דהיינו ע"י כהנים, ולעולם הוא בחוץ - ותנור לא מקדש ולא נפסל בלינה ושפיר יכול לעשות לפני שבת.

[10] דהקשתה הגמ' על דברי רב אשי, דאם גם האפייה נעשית בחוץ וצריכה זריזין, א"כ לישה ועריכה נמי, ומה החילוק. אלא ליתא לדברי רב אשי. וכתבו תוד"ה אלא, דודאי שמי ששנה זו לא שנה זו, פי' שלמ"ד שאפייה בפנים - דוחה שבת, והמשנה שאמרה שאינו דוחה, ס"ל כמ"ד אפיה בחוץ.