[1] דפתח נדותה הוא משעת ראייתה, ורבנן לא גזרו מעל"ע אלא לענין טהרות. ולכך תמנה מהיום ז' ימים - ימי נדה, ומהיום השמיני תמנה י"א ימי זיבה.

[2] ודינה כאשה שאבדה את יום ראייתה - דאין אנו יודעים מאימתי הכתם הזה. וצריכה י"ז נקיים, כמבואר בערכין (דף ח., ושם מבואר באם היא יודעת בימים מסויימים שודאי לא ראתה בהם, כמה נקיים צריכה לספור).

[3] עי' להלן (דף טו.), שאין מטמאת אותו טומאה חמורה של אב הטומאה, אולם מטמאתו משום מגעה.

[4] וביארו התוס' (ד"ה ואינה), שהחידוש הוא שהגם שראתה יום או יומים אחר מציאת הכתם - אינה מונה ממציאת הכתם אלא מהראייה, כיון שיש לנו לחוש שמא כלל לא בא הכתם מגופה.

[5] שנעשית עיסה וכבר חל עליה חיוב חלה.

[6] פי', בין שנולד הספק קודם הגלגול בין שנולד אח"כ, דכיון שעתה כבר נגמרה מלאכתה לחלה - אסור לגרום לה טומאה ודאית, דדרשינן מקרא "משמרת תרומותי" - שאחת תרומה (-חלה) טהורה ואחת תרומה תלויה צריכה שמירה, וחולין הטבולין לחלה כחלה דמו.

[7] אלא שביארו התוס' דהגם שבסיפא מיירי באופן זה, מ"מ ברישא מיירי בספק טומאה דחולין. היות שלא נראה שיקרא בשם "ספק טומאה" - קודם גלגול, היכא שבאמיתות היא טהורה גמורה, דעדיין לא נגמרה מלאכתה לחלה. ובכל אופן גם בספק הנוהג רק בתרומה, הדין כן - דמותר לטמאותה, דאין כאן גזה"כ ד"משמרת תרומותי", והפסד כהן נמי ליכא למיחש דיכול להפריש עליה ממקום אחר.