[1] פי', המ"ד הזה מיישב מה שבפסוקי הצוואה כתוב לחגור את אהרן ובניו בבת אחת, ואיהו ס"ל כפשטות פסוקי העשייה שכתוב בהם קודם חגירת אהרן ואח"כ חגירת בניו. ומתרץ שבפסוקי הצוואה באו ללמד שאבנטו של כה"ג הוא כאבנטו של כהן הדיוט.

[2] פי', המ"ד הזה מיישב מה שבפסוקי העשייה כתוב קודם חגירת אהרן ואח"כ חגירת בניו, ואיהו ס"ל כפשטות פסוקי הצוואה שכתוב לחגור את אהרן ובניו בבת אחת. ומתרץ שבפסוקי העשייה באו ללמד שאבנטו של כה"ג אינו כאבנטו של כהן הדיוט. וכבר הקשו התוס' (בד"ה אמר), דהפסוקים לפ"ז אינם מכריעים כאף שיטה, דאפשר לפרש כך ואפשר לפרש כך.

[3] במשכב ומושב שנוגע בו - ודאי שמטמאו כדין מגע - ונעשה ראשון לטומאה, וראשון עושה שני לאוכלים ומשקים (אבל לא מטמא אדם וכלים). אמנם משכב ומושב שאינו נוגע בו, כגון שהיו כמה משכבות אחד תחת השני, אינו מטמא.

[4] כלומר, אינם נעשים המשכבות והמושבות כאב הטומאה לטמא אדם וכלים, אלא כראשון לטמא רק אוכלים ומשקים.

[5] אכן רש"י בפסחים פירש שמצורע מטמא משכב ומושב רק בטומאה קלה, אולם כאן חזר בו.

[6] ואם רוצים לעשות בטהרה צריך להביא כהנים מבית אב אחר.

[7] כתבו התוס' (בד"ה אמר), דיתכן לומר בדעת רבא שאף אי נימא דס"ל כרב נחמן דטומאה הותרה בציבור היינו דוקא בקרבן התמיד שכל ישראל מתכפרים בשותפות בקרבן אחד, אולם לגבי פסח שאף שהוא קרבן ציבור - ומשום שכל ישראל עושים אותו ביחד, וזמנו קבוע, מ"מ כיון שאין כל ישראל מתכפרים בקרבן אחד - מהדרינן אחר טהורים, ורק אם אין טהורים כלל - אז עושים אותו בטומאה.

[8] פי', דאין טומאה ניתרת אלא בקושי, אבל כל מה שאנחנו יכולים לחזר לעשות בטהרה עבדינן. אולם בדיעבד אם נעשה בטומאה, או שאין אנו מוצאים כהנים טהורים - נעשה בטומאה דטומאה דחויה בצבור".