[1] כדאמר ר' יהושע בן לוי כתיב (דברים יח:ה) בסמוך לפרשת ראשית הגז "לעמוד ולרשת", ודרשינן שהחייב בגיזה הוא צמר הראוי לשירות בבגדי כהונה, ולא נוצה של עזים שאינה ראויה לעשות מהם בגדי כהונה.

[2] וה"ה לענין פאה, שאף שבסתם הדרך הוא רק לקצור במגל, ואם עקר ביד לא חייב בפאה לר' יוסי, מ"מ בדברים שהדרך בהם לעקור בים, כגון שעוקר בעדשים עם השרשים - חייב להניח פאה, וכן התולש בידים את הפולין (בלא השרשים) - ג"כ חייב להניח כי כך דרכם. וכן מצינו בפירוש שאמר ר' יוסי שצריך להניח פאה לבצלים, הגם שהם נקטפים בידים ולא במגל.

[3] בהו"א סברה הגמ' שמיירי במנה רגיל - ומנה ופרס הוא 37.5 סלעים. אולם הקשתה הגמ' סתירה ברב דהרי בהמשך אמר רב דימי בשם רב בששים סלעים החיוב של ראשית הגז (וכשמואל). ותירצה הגמ' שמה שאמר רב מנה ופרס אינו במנה רגיל שיש בכל מנה 25 סלעים, אלא במנה גדול שיש בכל מנה 40 סלעים, וממילא נמצא שמנה ופרס הוא 60 סלעים.

[4] ה"ק: "מנה ופרס ובלבד שיהיו מחומשות", דהיינו דפליגי על ר' דוסא דס"ל מנה ופרס לכל אחת - והם ס"ל שאפי' אם כולם יחד עושות חמש ופרס יש בזה דין של ראשית הגז, אולם בלבד שיהיו מחומשות, דהיינו שכל אחת לפי ההו"א תתן לפחות ל' זוז, דבמנה ופרס יש מאה וחמשים זוז - נמצא שכל אחת הוא ל' זוז. ולפי המסקנא שמנה ופרס הוא 60 סלעים, א"כ כל אחת הוא 12 סלעים (48 זוז).

[5] וכיון שלרב כל הגיזה היא מנה וחצי - דהיינו 37.5 סלעים, א"כ אחד מששים הוא חצי סלע וחצי זוז (בכל סלע יש ד' זוזים). אכן בהו"א סברה הגמ' דרב ס"ל שנותן חמשת סלעים, וכפשטות לשון המשנה, ולמסקנא העמידה הגמ' את דין המשנה בישראל שיש לו הרבה ראשית הגז ורוצה לתת להרבה כהנים, ובאה המשנה לומר לו שלא יפחות לכל כהן משיעור חמשת סלעים.